משחר ילדותי לימדו אותי שאת מה שיש לי בצלחת אני לא אמורה לאהוב, כי אם לאכול. לימים, השתבח הטעם הקולינרי שלי והבנתי שאני לא צריכה להתפשר על הטעם, ושבריא, הוא לא בהכרח לא טעים.

אוכל לנשמה

משחר ילדותי לימדו אותי שאת מה שיש לי בצלחת אני לא אמורה לאהוב, כי אם לאכול. לימים, השתבח הטעם הקולינרי שלי והבנתי שאני לא צריכה להתפשר על הטעם, ושבריא, הוא לא בהכרח לא טעים.

הבטחתי שאני לילדים שלי לא אעשה את אותן טעויות, לא בעזרת מטוסים, איומים על שוטרים שמעולם לא הגיעו, ולא בהבטחות לפרסים נוצצים (בתקופתי לא הייתה ביצת הפתעה).

מצד שני, גם לא מאמינה בענישה על ידי מניעת ארוחת ערב, ונעילת ארון ממתקים שיביא לכך שהילד ידע לפרוץ מנעולים בגיל צעיר, לא יותר מזה.  הילד שלי ידע שיש לו זכות לבחור, לא שחור או לבן, לא בין פרי לבין שוקולד, אבל מאותה קבוצה.

כשהייתי בת 12 כבר פיתחתי אנטגוניזם כלפי ההשתקפות שלי במראה. לא ידעתי דבר וחצי דבר על הפרעות אכילה למיניהן, אבל חשבתי שאני שמנה לגילי. במבט לאחור, לא הייתה לי באמת בעיית עודף משקל, לפחות לא אז, ולא ברור לי מניין הדימוי העצמי הירוד, שמלווה אותי מאז ומתמיד. לא היו דוגמניות בשרניות על גבי שער המגזינים שהיו בבית, אבל גם לא הייתה מודעות למחלת הבולמיה, אנורקסיה וכל יתר ההפרעות.

רק בגיל מאוחר יותר חברה סיפרה לי שאושפזה בשל הקאות והגעה לתת משקל, וזה נשמע לי כמו פתרון אידאלי ומהיר, חוץ מהקטע של האשפוז כמובן. מעולם לא הגעתי למצב של הרעבה עצמית, או אכילה כפייתית, לפחות לא בצורה מודעת, אבל העיסוק המתמיד בדימוי הגוף השלילי שלי, ברור לי היום, שהייתי קורבן של הפרעת אכילה שלא זכתה מעולם להתערבות מקצועית.

הייתי ילדת מפתח, מאלו שמגיעות אחרי בית הספר, נכנסות דרך החלון, ומבלה שעות על גבי שעות עם עצמי ועם המחשבות. המטבח היה החלל המרכזי של הבית, מאחד בין חדרי השינה לסלון, ואין בו דלת, כולם מוזמנים, ומוכרחים לעבור בו. שם הייתי מתחבאת מפני זרים, שם מצאתי נחמה, גם אם אמא לא מבשלת שם מטעמים, מספיק שיש מקרר מלא מעדנים, או חלה טרייה. אכלתי בכדי לא להרגיש לבד. ייסורי המצפון גדלו יחד עם הטעם הקולינרי המפותח. רק בגיל מאוחר יחסית התחלתי לעסוק בפעילות גופנית, בכדי לרדת במשקל.

כמו כל דבר, גם בספורט הייתי אובססיבית, ואם לא ראיתי תוצאות מידיות, הייתי מתייאשת ומעלה הכל חזרה.  

הבטחתי לעצמי שלילדים שלי יהיה אוכל חם על השולחן כל ערב, אבל גם הורה תומך, שיסעד עימם.