בטעמא דניח״ל אם משום אומדנא או משום ערבות

ה; ואשר יראה בכ״ז דהנה בעיקר דין השו״ע דשרי ליקח טלית מחבירו ללא רשות משום ניחא לאיניש למיעבד מצוה בממוניה, כתב הגר״א שם שמקורו מפסחים בסוגיא הנ״ל של״ה מקח טעות כשמשכיר בית לחבירו בחזקת בדוק ונמצא שאינו בדוק דניחא ליה לאיניש לקיומי מצוה בממוניה, והיינו שניחא לקיים בדיקת חמץ בממונו, וא״כ צ״ע איך מוכח דגם שרי ליקח טלית מחבירו שלא בידיעתו משום דניח״ל דתיעביד מצוה בממונו, וסברת ניח״ל חזינן שרוצה לקיים בעצמו המצוה ומנ״ל שאיש אחר יקיים בממונו, וע״כ י״ל דעיקר סברת ניח״ל היינו אומדנא דמסתמא ניח״ל, דאם ניח״ל לעשות המצוה בממונו ומה״ט ל״ה מקח טעות כ״ש דניח״ל שישתמשו בממונו לצורך מצוה, ועפ״ז י״ל שגם כשאחר מקיים מצוה קיומית איכא להך אומדנא שמסכים דתיעבד מצוה
כנסו לקרוא על שאלת רב בטלפון

בממונו, ומה״ט גם במעשר בהמה
של״ה חובה אמרי׳ דניח״ל, וכן תירץ לי
הגרח״ק, חזינן דזה זכות שיעשה
המצוה בממונו.

אולם ראיתי בחי׳ הגרז״ר בנגיס ח״א ס״ד דכתב טעם אחר לסברת ניח״ל, דטעמא משום הערבות דכל ישראל ערבים זל״ז, ומה״ט קי״ל שיצא מוציא משום דעליו מוטל להוציאו, וא״כ זהו דינא דניח״ל מדין ערבות, דכיון שצריך לדאוג שחבירו יקיים המצוה דכל ישראל ערבים זל״ז, מה״ט יכול חבירו ליקה שלא ברשות לקיים מצותו, ומדין ערבות אמרי׳ דניח״ל שחבירו יקיים המצוה, ועיקר הדבר דניח״ל הוי מטעם ערבות כתבו גם בס׳ עט סופר כלל מ״ב סק״ד, ובס׳ ברכת אהרן [לאב״ד רישא] מאמר קע״ב עי״ש, ובס׳ מאסף לכל המחנות ס׳ י״ד ס "ק ל״ב, וא״כ י״ל שבמצוה קיומית ל״ש ניח״ל, כמו שבדין ערבות זהו רק במצוה שבחובה וכמבו׳ בב״ח יו״ד ס״א ס״ז ובש״ך שם ס״ק ל״ב ובפר״ח שם, של״ש ערבות במ״ע דשחיטה, ודינא דיצא מוציא שהוי רשות, הרי אף שיש בשחיטה קיום מצוה, וכמו שמנה הרמב״ם בסה״ק ממ״ע קמ״ו והוא שצוונו לשחוט, מ״מ כיון שהוי רשות ולא חובה ל״ש ערבות.

וא״כ עפ״ז יל״ד אם לנשים במ״ע שהז״ג אמרי׳ ניח״ל שתיקח לולב מאחר מדין ניח״ל, ע״פ מה שהביא הריטב״א ר״ה כ״ט ע״ב אם לנשים במ״ע שהז״ג אמרי׳ אע״פ שיצא מוציא, ואיש אחר יוכל לברך להוציאם כיון שאין חייבות ל״ש ערבות ודינא דיצא מוציא. והריטב״א שם הביא מח׳ בזה עי״ש. ובריטב״א ברכות פ״ה ה״ב (ובדגול מרבבה ס׳ רע״א נקט בדעת הרא״ש דנשים אינם בכלל ערבות להוציא אנשים, ועי׳ ברעק״א מה״ק ס״ז ובמ״ב ס׳ רע״א סק״ה אם נשים שייכות בכלל ערבות גם במ״ע שלא הז״ג]. וא״כ י״ל למש״כ הרמ״א ס׳ תקפ״ט ס״ו דאחרים לא יברכו לנשים, הרי דל״ש דינא דיצא מוציא דנשים במ״ע שהז״ג ומשום דל״ש בהם ערבות לענין מ״ע שהז״ג שהוי רק מצוה קיומית, א״כ ה״ה דל״ש ניח״ל בנשים במ״ע שהז״ג שיקחו לולב מאחר שלא ברשותו דלא בהתעוררות תשובה הנ״ל, ועפ״ז י״ל דלמש״ב המשנ״ב ס״ק י״ד בשם הארצוה״ח שבציצית יכול אחר לברך ברכת הטלית אף שיצא ואינו מתעטף יכול להוציא רכל ישראל עריבים זל״ז יעו״ש, הרי שבטלית שייך דין ערבות אף למש״ב הרמ״א דל״ש בנשים במ״ע שהז״ג לאיש אחר להוציאם, וע״כ בזה שטלית הוי כמצוה שבחובה וצריך לחזר אחריה וכמש״כ הדבר אליהו הנ״ל, וכיון דחזינן דשייך ערבות לברכת הטלית ה״ה דשייך ניח״ל, ואילו בנשים במ״ע שה״ג דל״ש ערבות ל״ש ניח״ל.

וילהס״ת להמבו׳ בשו״ע או״ח ס׳ תקפ״א ברמ״א דנוהגין לתקוע בחודש אלול אחר שחרית, ומקורו מפרקי דר״א ומהרי״ל, אם יכול ליקח שופר מחבירו בחודש אלול שלא ברשות משום ניח״ל לאיניש לקיים מנהג שנהגו דאין בו קיום מצוה מנ״ל דאמרי׳ ניח״ל. ואין להוכיח ממש״ב המט״א והמשנ״ב הנ״ל דאמרי׳ ניח״ל ליקח שופר לשמוע מאה קולות, דלמש״כ המו״ק בריבוי התקיעות יש קיום מצוה מה״ת ומש״ה אמרי׳ דניח״ל, ואף אם נימא דליכא קיום מצוה בריבוי התקיעות, מ״מ שופר בר״ה עיקרו מדאורייתא, ובהכי י״ל דניח״ל, ומנ״ל על מנהג גרידא דשייך סברת ניח״ל. ומו״ר הגר״ח קנייבסקי כתב לי דל״ש ניח״ל על שופר באלול, ושו״ר שהסתפק בזה ידידי הגאון רבי ישראל שוורץ בס׳ מועדי ישראל ימים נוראים ס׳ צ״ב אות ו׳. וכתב לי הגאון רב שמאי גרוס בעל שבט הקהתי בזה״ל, נ״ל שיכול ליקח כיון שאצל בני אדם הגם שזה מנהג מ״מ חמיר הך מנהג, ועוד דלא כו״ע יודעים שזה רק מנהג וסוברים שזה מדינא א״כ ודאי ניח״ל.

ואולי י״ל בזה כיון שע״י השופר בחודש אלול מתעוררים לתשובה ועי״ז מתקיים מצות תשובה וכמש״ב כן הלבוש ס׳ תקפ״א, נהי שעצם התקיעה הוי רק מנהג, כיון שע״י השופר נתקיים מצוה מה״ת דתשובה שפיר אמרי׳ דניח״ל לאינש ליקח שופר שעי״ז יתקיים מצוה דתשובה, וה״ז תליא במה שמובא להלן אם בהכשר מצוה אמרי׳ ניח״ל דהכא גוף התקיעה ל״ה מ״ע ורק עי״ז מתעוררים לתשובה. וכתב לי הגאון רבי אליהו שלזינגר בעל שואלין ודורשין דשפיר י״ל דגם במנהג כתקיעת שופר באלול אמרי׳ ניח״ל דאיכא אומדנא שמסכים, וכ״כ לי בעל השבט הקהתי כיון שאצל בני אדם חשיב כמצוה איכא סברת ניח״ל. וידידי הג״ר רחמים משה שעיו בעל מחקרי ארץ הוכיח כן מהברכ״י או״ח ס׳ תל״ז אות ו׳ שגם ענפי מצוה הם בכלל הך כללא דניח״ל עי״ש. ואולם כתב לי הגרש״א שטרן שליט״א בעל שביבי אש, דכל היכא דאיכא מקום להסתפק אם איתא להאי כללא דניח״ל י״ל דלא אמרי׳ כן, ובכדי שנוכל להתיר בעי אומדנא ברורה וודאית, וכל דאיכא ספק י״ל דליכא אומדנא ול״ש ניח״ל. ומובא בקובץ יתד המאיר תמוז תשע״ה ס׳ ע״ט עי״ש, ובשו״ת חקרי זאב ס׳ נ״ז לענין שופר באלול. ובס׳ מנחת אהרן ס׳ ק״ז. והגר״א נבנצאל כתב לי ל״ש ניח״ל שופר לאלול.

וכמו״כ ילהס״ת להמבו׳ בשו״ע או״ח ס׳ תרכ״ג ס "ו, דתוקעין תשר״ת בסיום תפילת יוה״ב אם מותר ליקח שופר מחבירו שלא ברשות לתקוע במוצאי יוה״ב, והגר״ח קנייבסקי כתב לי ע״ז יתכן, והיינו אף שלענין שופר בחודש אלול כתב דל״א ניח״ל שעיקרו אינו אלא מנהג ואילו שופר במוצאי יו״כ שיש בו תורת מצוה וכמבו׳ במשנ״ב דשרי לתקוע ביה״ש דהוא שבות לצורך מצוה יעו״ש, ולענין שופר באלול חזינן דהשו״ע השמיט כלל שתוקעין בשופר באלול ורק הרמ״א הזכיר ד״ז, ל״ש בהכי ניח״ל. וכתב לי הגרח״ק בטעם שהשמיט השו״ע תק״ש באלול, אולי לא נהגו בזמנו, וע״ע

מש״כ בס׳ מנהג אבותינו בידינו מועדים

פ״א.