|
יחסי ישראל והאיחוד האירופי יודעים עליות ומורדות. היחסים מצטיינים באמביוולנטיות הנובעת מדו-ערכיות - הערכת ישראל ושיתופה במיזמים טכנולוגיים, מחקריים ומדעיים מחד, וניסיונות להכתיב לה מדיניות חוץ מאידך.
המאמר בוחן יחסים אלה.
יחסי האיחוד האירופי וישראל - פטרונות תורמת?
ישראל והאיחוד האירופי – תכנית ברצלונה
יחסי החוץ של ישראל ומדינות האיחוד האירופי מתאפיינים בדפוס קבוע – יחסים כלכליים ופונקציונאליים פוריים ומתפתחים, לעומת יחסי חוץ וביטחון של פטרון-קליינט בעייתיים. מצב זה הוא תולדה של אינטרסים משלימים וסותרים בו זמנית של השחקנים המעורבים.
כבר ב-1964 נחתם ההסכם בין ישראל לבין המדינות שנכללו באותה שנה ב"קהיליה האירופית". הסכם זה היה ראשון מתוך שורה של הסכמים שנחתמו בין שני הצדדים, שהובילו בסופו של דבר ב-1975 לחתימה על ההסכם להקמת אזור הסחר החופשי. ההסכם קבע, שלמעט מספר מצומצם של חריגים, יבוטלו באופן הדרגתי הגבלות הסחר בין שני הצדדים. למרות הצלחת שני הצדדים להגיע להסכמה על הקמת אזור שוק חופשי בין ישראל לבין האיחוד האירופי, שיתוף הפעולה לא מומש ולא התרחב לתחומים נוספים.
הזדמנות לשינוי מצב זה נוצרה ב-1995, בעקבות החלטת האיחוד האירופי להשיק את יזמת השותפות האירופית-ים-תיכונית - "תהליך ברצלונה". ב"תהליך ברצלונה" השתתפו 15 מדינות האיחוד האירופי, יחד עם 12 מדינות מאגן הים התיכון (אלג'יריה, טוניסיה, טורקיה, ירדן, ישראל, לבנון, מלטה, מצרים, מרוקו, סוריה, קפריסין, הרשות הפלסטינית, ולוב כמשקיפה). הרעיון שעמד לנגד עיניהם של יוזמי התהליך, היה העתקת המודל האירופי לשם השגת יציבות אזורית באזור הים התיכון; כלומר, הפיכת אזור הים התיכון לאזור של שלום באמצעות חיזוק היציבות ועידוד הפיתוח הכלכלי האזורי. ניתן לראות בתהליך זה התפתחות כלכלית לרווחת הצדדים, אולם ניתן גם לראות בסגירת אגן הים-התיכון אפשרות להגדלת השוק האירופי, על חשבונן של ארה"ב והכלכלות המתפתחות והמפותחות באסיה.
לשם השגת מטרה זו הוסכם על פעולה בשלושה מישורים:
א. יצירת מרחב של שלום ויציבות באמצעות הגברת המחויבות של המדינות החברות בתהליך לשמור על עקרונות זכויות האדם והדמוקרטיה;
ב. הפיכה הדרגתית של אזור הים התיכון עד ל-2010 לאזור סחר חופשי בין המדינות שאינן חברות באיחוד האירופי לבין מדינות האיחוד האירופי;
ג. שיפור ההבנה ההדדית בין עמי האזור ופיתוח של חברה אזרחית חופשית ופורחת באמצעות הקמת מיזמים משותפים.
כדי להשיג מטרות אלה נקבעו שני נתיבי פעולה, האחד דו-צדדי והשני רב-צדדי. נתיב הפעולה הדו-צדדי התבסס על חתימת הסכמי התאגדות (אסוציאציה) בין כל אחת ממדינות הים התיכון שאינן חברות באיחוד האירופי לבין ה-EU. הסכמי התאגדות אלה נועדו להשיג שני יעדים:
א. הפיכת אזור הים התיכון ומדינות האיחוד האירופי לאזור שוק חופשי;
ב. בניית תכניות סיוע ייחודיות הממומנות על-ידי האיחוד האירופי, שנועדו לשפר את המבנה הכלכלי של מדינות הים התיכון כדי שיוכלו להשתלב בכלכלה הגלובלית.
נתיב הפעולה הרב-צדדי נועד לשתף כמה מדינות בפיתוח פרויקטים, תכניות ופורומים משותפים; כל זאת במימון אירופי - תכנית MEDA Middle East Development Agreement)).
ישראל הצטרפה רשמית ל"תהליך ברצלונה" ב-1995 עם החתימה על הסכם ההתאגדות, שאושרר ב-2000.
בניגוד להצלחה היחסית בנתיב הדו-צדדי, ההתקדמות בנתיב הרב-צדדי איטית. הסיבה העיקרית לכך היא היחס העוין כלפי ישראל מצד המדינות החברות ב"תהליך ברצלונה", דבר המגביל את השתתפות ישראל במיזמים אזוריים.
במישור הכלכלי - ישראל מייבאת כ-37% מתצרוכתה ממדינות האיחוד האירופי ומייצאת אליהן כ- 33% מייצורה. ב-2006 שווי הייצוא הישראלי לאיחוד אירופה הסתכם ב-9.766 € מיליארד ובכך ישראל הפכה ליצואנית ה-29 בגודלה לאירופה. באותה שנה האיחוד האירופי ייצא לישראל בשווי של 13.784 € מיליארד ועמדה במקום ה-21 ברשימת היצואנים לישראל.
איטיות מימוש "תהליך ברצלונה" מעלה את שאלת הרציונאליות הישראלית בהסכמתה להתהליך, מידת הסבירות להצלחתה ולתרומתה לישראל. אומן (תשמ"א) טוען כי הפתרון הרציונאלי אינו נמצא במוח האדם והוא פועל על פיו, אלא שהאדם פיתח כללים יעילים להתנהגות במצבים המוכרים לו, וייתכן שבמצבים אחרים התוצאה תהיה אחרת. לכן אין וודאות שבמשחקים חוזרים תהייה תוצאה זהה. "תהליך ברצלונה" בתחילתו, מתאים לתפישת עולם פונקציונאלית ולכן עדיין תתכן הצלחה במימושו.
חיים שפירא (2008) התייחס לסיום משחק. לדידו, אנשים לא מוכנים לפרוש מהמשחק אם השקיעו בו הרבה. אם מרבית האנשים חושבים כפי שחושב מקבל ההחלטות, הרי במשחק לא רק שכולם יפסידו, אלא המשחק יהפוך לאינסופי הפסדי לכל. הוא השווה בין מדינות לפיראטים דמוקרטים בבואם לחלק מטמון. הוא מתייחס למיקוח הקשוח המתנהל בין המדינות השואפות למכסם את רווחיהן. מסקנתו הייתה כי האידיאולוגיה בהכרח לא משחקת תפקיד. לפיכך, כללי המשחק נקבעים במאבק כוחני שלא מותיר "פצועים בשטח". משחקי המיקוח המתקיימים בין הצדדים שואבים מ"תרגיל המכירה הפומבית של הדולר", שם כל צד מנסה למזער נזקים או לחילופין להרוויח, בתלות בשיקולי כדאיות המשך ההשתתפות במשחק. על פיו, הנתיב הדו-צדדי מניב רווחים לישראל, לכן ניתן להמשיך לשחקו, אולם הנתיב הרב-צדדי יוביל להפסדים מרחיקי לכת לישראל. במקרה זה, ישראל צריכה לשחק כך, שלא תבחר בפשרה מול יריביה.
שיווי "המשקל של נאש" (1995) מסביר תפוקות מדיניות בסביבה מרובת שחקנים, שאינם בהכרח משתפי פעולה. אוסף האסטרטגיות גורם לכך ששום שחקן לא היה משנה את האסטרטגיה שלו גם לו ידע מראש אילו אסטרטגיות נוקטים השחקנים האחרים. לפיכך, התפשרות אינה נקודת שיווי משקל, אלא מצב בו מקבל ההחלטה וויתר על שאיפותיו והיה מוכן לקבל את התוצאה הגרועה מבחינתו. תכסיסי המשתתפים משתנים רק כאשר אחד השחקנים משנה את טקטיקת המשחק. לכן, כל עוד שני הצדדים – ישראל והאיחוד האירופי משחקים משחק של שיתוף פעולה – אין סיבה לשינוי הכללים. הוא הדין גם במדיניות החוץ – שני הצדדים משחקים משחק של אי-שיתוף פעולה מתמשך, כך שכל צד יודע הצפוי לו מהצד השני.
טאלב (2009) מתייחס להתמקדות במוכר, במקום לנסות להסביר אי-ידיעה. האמונה כי התרחשויות ניתנות לחיזוי, מופרכות על ידו, והאקראיות שולטת בחיינו. לדידו, ישנה הצדקה למדיניות "שליפה מהמותן" כי ההסתברות להצלחת מדיניות זו היא זהה להצלחת מדיניות רציונאלית, ועומדת על 50%. על פיו, מדיניות חוץ משתנה של ישראל יכולה להפיק רווחים מהאיחוד האירופי.
לואיס (1989) מתייחס לתככנות ולשקרים הקיימים בעולם ההשקעות הבנקאיות, משליך תכונות אלה אף למדינאים, הבאים לקבוע אסטרטגיה. לטענתו, האופורטוניסטים מהווים חלק רחב בקבלת ההחלטות ובהשפעה על עיצוב המדיניות, ולכן יצרני וסוחרי נשק ינצלו הזדמנויות למירוב רווחיהם, ללא עקבות אתיות.
ישראל והקהילה האירופית – יחסים תועלתניים, אהבה ושנאה.
מדינות בעולם מנהלות מדיניות חוץ המושתתת על אינטרסים, מאבקי עוצמה, ושמירה על מאזן בין מדיניות פנים וחוץ. ריבוי השחקנים והאינטרסים בזירה הבינלאומית מחייב את המדינה "לתמרן" בין האינטרסים ולשקללם, תוך שימוש במודל משתנה של הישרדות ב"ג'ונגל הבינלאומי". תיאורטיקנים של תורת המשחקים מסבירים חלקית תפוקות מדיניות במציאות משתנה תדיר. האסטרטגיה הנבחרת ע"י מקבלי ההחלטות, היא תוצאה של שקלול אילוצים פנימיים וחיצוניים, ושיקולים רציונאליים לכאורה של כדאיות ותועלות. מעקב אחר מידת הרציונאליות של המנהיגים מראה על חוסר עקביות אקראית, וכי אין בהכרח בחירה אחת מנבאת בחירה דומה בהזדמנות אחרת.
Camerer (2002) בוחן שלוש סוגיות בקבלת החלטות – א. בניית מודלים מתמטיים המביאים בחשבון מוסר, נקמנות, אהדה כאשר מנהלים מו"מ; ב. יכולת אינטלקטואלית לחזות מראש התפתחויות וצעדים עתידיים עפ"י המשחק הרגרסיבי "הוא חושב שאני חושב שהוא חושב";
ג. יכולת הסקת המסקנות ולמידה מהחלטות קודמות.
מודל זה מסביר את היחס הדו-ערכי של האיחוד האירופי בכלל, ובריטניה בפרט - בחינת מדיניות האיחוד האירופי מראה על נטייה אנטי-ישראלית ברורה - תרומתן של בריטניה (240,000 דולר), האיחוד האירופי (260,000 דולר) ספרד והולנד (500,000 דולר כ"א), לעמותת "לשבור שתיקה", בעקבות מבצע "עופרת יצוקה", ממחישה את משחקה הכפול של אירופה. ניסיונותיו של נתניהו, ראש ממשלת ישראל, בפגישתו עם ראש ממשלת בריטניה, בראון, ב-2009, למנוע אפשרות העמדה לדין קצינים וחיילים ישראליים בטענת ביצוע פשעים נגד האנושות ופשעי מלחמה, נכשלו. כן קרה גם לדרישה להסתייג ממגמת הטלת חרם אקדמי וכלכלי על ישראל.
במקביל – נמשך הייצוא הביטחוני לישראל, ובשנת 2007 הייצוא הבריטי אף גדל. הטבלאות המובאות כאן, מראות על זרימה מתמדת של אמל"ח אירופי לישראל, על מנת לשמור על יכולת ההרתעה שלה ועל מנת לאפשר רווחים ליצרני הנשק המקומי.
מלבד ארה"ב, ספקיות משמעותיות אחרות של נשק וציוד צבאי לישראל מאז 2001 הן (לפי סדר אלפביתי) : אוסטריה, (אוסטרליה), איטליה, בלגיה ,גרמניה, הונגריה, (דרום קוריאה), הרפובליקה הסלובקית, הרפובליקה הצ'כית, סלובניה, ספרד, (סרביה-מונטנגרו), פולין, פינלנד ורומניה. הולנד ויוון היוו ארצות מעבר עיקריות לציוד צבאי שנשלח לישראל.
בדו"ח רישיונות ייצוא נשק מהאיחוד האירופי ב-2007, רואים כי 18 מדינות חברות האיחוד האירופי אישרו סך של 1018 רישיונות ייצוא נשק לישראל בשווי של 199,408,395 אירו (€). צרפת, גרמניה ורומניה היו שלוש היצואניות הראשיות. צרפת הנפיקה רישיונות ייצוא בשווי של 126 מיליון אירו, גרמניה אשרה 28 מיליון אירו ורומניה –17 מיליון אירו.
נשק קל בשווי של 12 מיליון אירו סופק ע"י גרמניה, בולגריה, פולין ורומניה. טורפדו, פצצות וחומרי נפץ בשווי של 23.5 מיליון סופקו ע"י צ'כיה, גרמניה, רומניה וסלובניה. בלגיה, צרפת ורומניה סיפקו ציוד לח"א בשווי של 18.5 מיליון אירו, מתוך זה צרפת - 10 מיליון אירו. ציוד אלקטרוני לניווט, שיבוש לווינים, הסטת טילים (ל"א) בשווי של 94 מיליון אירו (מתוך זה 89 מיליון אירו צרפת ו-5 מיליון אירו גרמניה).
הטבלה מציגה את ספקיות הנשק הקונבנציונאלי לישראל, ארה"ב ומדינות האיחוד האירופי, כולל העברות מממשלה לממשלה ומכירות מסחריות.
ייצוא בפועל של ציוד צבאי קונבנציונאלי מארה"ב וממדינות האיחוד האירופי לישראל לתקופה 2007-2004.
סה"כ 2007 2006 2005 2004
8,273,577,000 1,529,306,000 2,487,285,000 2,634,108,000 1,622,878,000 USD ארה"ב
5,282,772,000 1,269,031,000 1,285,861,000 1,523,885,000 1,203,995,000 USD מכירות ממשלתיות של ציוד צבאי
2,990,805,000 260,275,000 1,201,424,000 1,110,223,000 418,883,000 USD מכירות מסחריות של ציוד צבאי
מדינות האיחוד האירופי
869,133 444,670 42,588 220,095 161,780 EUR איטליה
249,445 249,445 EUR בולגריה
10,470,819 6,315,960 3,572,788 582,071 GBP בריטניה
1,678,000 770,000 14,000 477,000 417,000 EUR גרמניה
3,253,083 3,253,083 EUR הולנד
4,813,820 2,442,820 261,000 1,289,000 821,000 EUR הרפובליקה הצ'כית
677,104 29,640 88,606 558,858 EUR יוון
2,299,692 1,138,180 492,150 233,544 435,818 EUR סלובניה
510,162 205,506 304,656 EUR סלובקיה
2,266,254 1,515,934 441,335 273,728 35,257 EUR ספרד
508,819 508,819 EUR פולין
59,465,503 7,998,720 21,358,751 12,808,032 17,300,000 EUR צרפת
20,990,793 7,631,156 6,809,454 3,395,240 3,154,943 EUR רומניה
הטבלה מראה כי מדינות ה-EU סיפקו נשק לישראל, ומגמת עלייה חלה לאחר השתלטות החמאס על עזה, ב-2007. הגידול בייצוא הנשק מבריטניה הוא הדרמאטי ביותר, וניתן להסביר זאת על רקע שאפתנות כלכלית בריטית. עלייה משמעותית רואים גם בייצוא הספרדי, וגם כאן ניתן לתרץ במדיניותו של זפטרו, שהתנגד בגלוי לחמאס, ובשאיפות הכלכליות הספרדיות.
20 מהספקיות המובילות במשלוחי נשק ותחמושת לישראל בשנים 2007-2004 לפי ערך העסקאות ב-US$ (בסדר יורד).
1,312,909,556 ארה"ב
8,626,560 סרביה ומונטנגרו (2004 בלבד)
7,455,679 פולין
6,757,241 רומניה
6,331,138 סרביה
5,864,486 קוריאה הדרומית
5,415,005 סלובקיה
4,491,753 הרפובליקה הצ'כית
4,138,731 פינלנד
4,015,987 אוסטריה
3,187,896 איטליה
1,983,166 בוסניה-הרצגובינה
1,880,499 גרמניה
1,531,000 קולומביה
1,496,192 אלבניה
1,255,415 הודו
1,052,680 ספרד
952,725 הולנד
784,714 בריטניה
754,367 קנדה
5 הספקיות המובילות באספקת כלי רכב משוריינים המיועדים לשימוש בשדה הקרב בשנים 2004-2007 לפי ערך העסקאות ב- US$
540,900,776 ארה"ב
5,819,346 רומניה
901,676 סלובקיה
530,775 קוריאה הדרומית
197,861 קזחסטן
10 משלוחי ה'תחמושת' הגדולים ביותר 2007-2004 לפי ערך העסקאות ב- US$
480,814,850 ארה"ב
4,093,348 פינלנד
4,048,761 קוריאה הדרומית
823,000 גרמניה
760,635 סרביה
393,587 פולין
387,169 אלבניה
376,681 סרביה ומונטנגרו (2004 בלבד)
329,150 רומניה
185,772 אסטוניה
8,048 בריטניה
בחינת הטבלאות מראה כי מדינות האיחוד האירופי מוכנות להגמיש את הקוד האתי שלהן
(EU Code of Conduct on Arms Export) , בבואן לייצא נשק לישראל, המוגדרת על-ידן כ"מבצעת פשעי מלחמה ופשעים נגד האנושות". עפ"י אמנת האיחוד, חברות האיחוד אמורות "למנוע רישיון ייצוא אם יש סיכון ברור שהייצוא המוצע ישמש לדיכוי פנימי" או" ישמש בביצוע עבירות חמורות על החוק ההומאניטארי הבינלאומי". המושג "דיכוי פנימי" כולל, בין היתר, עינויים ויחס או סוגי ענישה אחרים שהינם אכזריים, בלתי אנושיים ומשפילים, הוצאות להורג על פי הליך משפטי מקוצר (משפטי שדה) או בשרירות לב, היעלמויות, מעצרים בלתי מבוקרים, והפרות בוטות אחרות של זכויות אדם וחירויות בסיסיות כמוסדרים במנגנונים הבינלאומיים לשמירת זכויות האדם הרלוונטיים – UDHR- ,(Universal declaration of Human Rights) והאמנה בדבר זכויות אזרחיות ופוליטיות - ICCPR- (International Covenant on Political and Civil Rights). ב-2007, בכל האיחוד האירופי, רק עשרים ושמונה היתרי ייצוא נדחו מסיבות של זכויות אדם, ביטחון פנימי או חוסר יציבות באזור.
עם זאת, לחץ פוליטי בחלק ממדינות האיחוד האירופי המודאגות מהקונפליקט הישראלי - פלשתינאי, יצר מצב בו תשע מדינות החברות באיחוד, טוענות שאינן מייצאות כל נשק לישראל. צרפת, גרמניה ובריטניה שינו יחסן לישראל כבר ב- 2004, כאשר תפסו את ממשלת שרון כאגרסיבית עקב ריבוי חיסולים ממוקדים.
איטליה ובריטניה, טענו שהן מגבילות את כלל הייצוא שלהן לנשק קונבנציונאלי, אך לפעמים ייצוא כזה לישראל מורכב מרכיבים או מסחורות במעבר. מידע על ייצוא מראה שמדינות דוגמת אלו בכל זאת ייצאו לישראל כלי נשק לחיל רגלים, כלי רכב צבאיים ורכיבים של כלי נשק.
במקביל, מדינות האיחוד האירופי תמכו ביוזמת חקיקה במועצת הביטחון בדבר התחייבות בינלאומית המתייחסות להעברות של נשק קונבנציונאלי. מטרת האיסור היא למנוע עד כמה שאפשר העברות נשק שעלולות לקדם הפרה של החוק ההומניטארי הבינלאומי, חוק זכויות האדם ופשעים נגד האנושות.
הסבר לבחירת מדיניות של תועלות כלכליות, נתן ארו (2008), שטען ב"תיאוריית הצמיחה האנדוגנית" (תיאוריית הצמיחה החדשה), כי מקורם של שינויים טכנולוגיים, בתרומתם כגורם העיקרי המאפשר צמיחה כלכלית. הוא מבטל את התלות בין גורמים לא-רלוונטיים, ובכך מתרץ את הסתירה בין המדיניות הכלכלית של האיחוד האירופי למדיניות החוץ של האיחוד. לדידו, לא קיימת שיטה הוגנת לשקלול בחירתם של מספר מצביעים בין כמה אפשרויות, שאיננה שלטון יחיד. לכן מדיניות חוץ ביטחונית ומדיניות ייצוא נשק נקבעת ע"י המדינה הבודדה בעיקר, ולכן כה קשה לשקלל את אינטרסי האיחוד האירופי. למרות זאת, ניתן לומר כי התנהלות מועצת אירופה משולה לשלטון יחיד, ולכן מקבלת החלטות כמדינה ריבונית.
עד לפיתוחה של תיאוריה זאת, ההנחה הייתה כי שינויים טכנולוגיים מתרחשים מסיבות אקסוגניות (חיצוניות למערכת)- כלומר, קורים ללא הסבר לסיבת התרחשותם מתוך המערכת הכלכלית. תיאוריית הצמיחה האנדוגנית סיפקה הסבר כלכלי לסיבות לחדשנות של חברות - כך ששינויים טכנולוגיים וחדשנות באים מבפנים - מתוך המודל הכלכלי. שיווי משקל כללי באיחוד האירופי מנכה את השוק, בהינתן כמה הנחות מגבילות. עליה ברמת החיים באיחוד האירופי יביא לעלייה ברמת החיים בישראל, ומכאן יגלוש לסביבה. הקטנת הבדלים בין מדינות האיחוד האירופי למזרח התיכון יאפשר סחר ושיתוף פעולה שוויוני יותר.
הסכמי שיתוף מדעי בין האיחוד האירופי וישראל
דיקסיט וניילבאף (2006) , בהתייחסם ל"עושר האומות" (סמית, 1776), מדברים על התועלות האנכיות של כל שחקן בנפרד, הרואה את טובתו הצרה ולא את הטובה המשוקללת של כלל השחקנים. לדידם, ה"יד נעלמה" אינה קיימת ולכן כל שחקן יבחן תועלות ב"מיקרו" ולא במקרו. שיטת ההצבעה בשלבים מאפשרת העברת אינטרסים צרים, מקומיים מבלי לראות את האינטרס הכללי. בהתייחס להנחתם, ישראל לא יכולה להתפתח עצמאית עקב מחסור בתקציביים. לכן, ישראל מרוויחה פעמיים מפעילות מדעית בינלאומית שמרחיבה את הידע הישראלי, במקביל להזרמת תקציבי מחקר לישראל.
הסכמים על שיתוף פעולה מדעי וטכני בין האיחוד האירופי לבין מדינת ישראל –
ישראל הייתה המדינה הלא-אירופית הראשונה שצורפה לתכנית המסגרת הרביעית של הקהילה האירופית למחקר ופיתוח טכני כבר באוגוסט 1996. מעמדה המיוחד של ישראל נובע מרמתה הגבוהה מאוד של היכולת המדעית של ישראל ומהרשת הענפה של הקשרים זה זמן רב בתחום שיתוף הפעולה המדעי והטכני בין ישראל לבין האיחוד האירופי. ב-8 במרץ 1999, נכנס לתוקף "ההסכם השני על שיתוף פעולה מדעי וטכני בין הקהילה האירופית לבין ישראל". הסכם זה קשר באופן מלא את ישראל לתכנית המסגרת החמישית למחקר פיתוח טכני של הקהילה האירופית (1999-2002). לשם השגת מידע מלא על שיתוף הפעולה בין ישראל לבין האיחוד האירופי בתחום המדע והטכנולוגיה.
ההסכמים שאפשרו להגיע למעמד זה הם: הסכם ההתאגדות (אסוציאציה); הסכם שיתוף הפעולה המדעי והטכני; (שני ההסכמים נכנסו לתוקף ב-1 באוגוסט 1997), והסכם על נהלי מעבדה תקינים.
הסכם ההתאגדות
הסכם ההתאגדות בין האיחוד האירופי וישראל נחתם בבריסל, ב-20 בנובמבר 1995, אושרר על ידי הפרלמנטים של 15 המדינות החברות באיחוד, הפרלמנט האירופי ועל ידי הכנסת, ונכנס לתוקף ב-1 ביוני 2000. הסכם זה מחליף את הסכם שיתוף הפעולה משנת 1975, ומיישם את "תהליך ברצלונה".
הנקודות העיקריות בהסכם כוללות דיאלוג מדיני קבוע, סעיפים באשר לחופש הקמת מוסדות וליברליזציה של שירותים, חופש תנועה של הון וחוקי תחרות, חיזוק שיתוף הפעולה הכלכלי תוך העמדתו על הבסיס הרחב ביותר האפשרי ושיתוף פעולה בעניינים חברתיים, אליו נוסף שיתוף פעולה תרבותי. כמו כן, הוקמה מועצת התאגדות, אשר מתכנסת פעם בשנה ברמת שרים. למועצה זו תתווסף ועדת התאגדות, שכבר הוקמה, אשר אחראית ליישום ההסכם. ההסכם מבסס את ההסדרים שנקבעו לסחר חופשי במוצרים תעשייתיים אשר היו בתוקף מאז סוף שנות השבעים.
דיאלוג מדיני סדיר וקבוע מתנהל בדרג של שרים ופקידים בכירים, ובדרג הפרלמנטארי, באמצעות מגעים בין הפרלמנט האירופי לבין הכנסת. בדיאלוג מושם דגש על שלום, בטחון ושיתוף פעולה אזורי. כן מושם דגש על הצורך לתרום ליציבות ולשגשוג אגן הים התיכון ולקדם את ההבנה והסובלנות בו.
ישנה הסכמה על הקלה ברגולציה, בירוקרטיה והגדלת הליברליזציה בין הצדדים. שני הצדדים הסכימו לנהל משא ומתן בנושאים הבאים: ליברליזציה נוספת והזכות להקים חברות; - הסרת כל המגבלות על העברות הון; - שקיפות בסיוע מדיני ושינויים במונופולים של המדינה; - זכויות קניין רוחני, תעשייתי ומסחרי יהיו בהתאם לסטנדרטים הבינלאומיים הגבוהים ביותר המחויבים באיחוד האירופי; יכונן שיתוף פעולה כלכלי בתחומים של עניין הדדי: שיתוף פעולה אזורי, תעשייתי, חקלאי, תקינה, שירותים פיננסיים, מכס, איכות סביבה, אנרגיה, מידע וטלקומוניקציה, תחבורה, תיירות, התקרבות בחקיקת חוקים, סמים וכספים והגירה; - הפקות משותפות בתחום העיתונות והמדיה האור-קולית, בנוסף לחיבור יוזמות ישראליות עם אלה של הקהילה האירופית. כמו כן, וכינון שיתוף פעולה בשטח התרבות לשם השגת הבנה הדדית טובה יותר של תרבות האחר, קידום חילופי משלחות נוער וחילופין בין אוניברסיטאות ומוסדות חינוך אחרים, וכן הוראת/לימוד שפות; - קידום פעילויות של אינטרסים משותפים בתחום המידע והתקשורת.
שיתוף ישראל בתחומים אלה כשווה בין שווים ישדרג את מעמדה האירופי ויוסיף ליתרונה האזורי, במקביל ליצירת אפשרויות למקומות עבודה, עניין ומיזמים חדשים. בכך ישמר מעמדה של ישראל כמנהיגה אזורית.
שיתוף פעולה בין מדינות באזור יזכה לעידוד. קווי מסגרת יוגדרו במהלך הדיאלוג המדיני ושני הצדדים יעודדו יוזמות המיועדות לקדם שיתוף פעולה בין ישראל, מצד אחד, לבין מדינות אחרות באזור לבין הגדה המערבית ורצועת עזה, מצד שני. תחומים שיזכו לעדיפות בהקשר זה יהיו חיבור רשתות אנרגיה, מים, איכות סביבה, תשתית תקשורת ורשתות אזוריות בין מוסדות.
הסכמי רכישה של מפעילי טלקומוניקציה ורכש ממשלתי נחתמו בין ישראל ל-EU. ארגון הסחר העולמי היה השושבין של הסכם רכש באמצעות ממשלות .(General Purchase Agreement- GPA) עם זאת, ישראל עיכבה את אשרור ההסכם עד הרחבת יריעת ההסכם, כך שהסכם זה יכלול גישה למכרזי רכישה של ציוד טלקומוניקציה באיחוד האירופי. כחלק מהמשא ומתן שנועד להביא להסכם התאגדות בין האיחוד האירופי לבין ישראל, חזרו שני הצדדים והדגישו את מחויבותם לפיתוח הדדי של שוקי הרכש הממשלתי שלהם. משא ומתן שנוהל לאחר מכן בעניין זה הסתיים ב-22 בדצמבר 1995, בניסוח הסכמים. ישראל אשררה את ה GPA- לפני כניסתו לתוקף ב-1 בינואר 1996.
הסכם רכישה בתחום הטלקומוניקציה הינו בילטראלי טהור. הוא קובע כי הרכישות על ידי מפעילי טלקומוניקציה ייפתחו באופן הדדי, באמצעות הבטחת שוויון התייחסות לכל מדינה אשר ניגשת למכרזים אלה. בישראל ישנה תקנה של העדפת מחיר בשיעור של 15% לטובת מוצרים ישראליים, אשר לא תחול על ספקים אירופיים, ואילו באיחוד האירופי ישנן תקנות בסעיף 36 של הוראת השירות הציבורי (EEC, 93/98), אשר לא יוחלו על מכרזים הכוללים מוצרים שמקורם בישראל. ישראל יצאה נפסדת חלקית, כאשר לא הצליחה להגן על ייצור מקומי, במקביל לכניסתה לשוק האירופי.
שני ההסכמים מתבססים על מערכת יחסים מדינית וכלכלית הדוקה, בין ישראל לבין האיחוד האירופי במסגרת הסכם ההתאגדות. בכך ניתנה תרומה משמעותית להתפתחותו הכלכלית של האזור וליציבותו הפוליטית. ישנה תקווה כי השגת הסכמים אלה תשלח מסר חיובי למשא ומתן המתמשך בנושא GATS, ובמיוחד לאלה העוסקים בתחום שירותי הטלקומוניקציה והרכישות הממשלתיות.
הסכם על נהלי מעבדה תקינים
הסכם נוהלי מעבדה תקינים ועמידה בתכניות הפיקוח - GLP) (Good Laboratory Practice נחתם בין ה-EU וישראל בחסות הארגון לשיתוף פעולה כלכלי ולפיתוח -OECD (Organization for economic development), ב-26 ביולי 1999 ונכנס לתוקף ב-1 במאי 2000.
ההסכם עוסק בקבלה הדדית, תחת תנאים מסוימים, של מחקרי בטיחות העוסקים בחומרים כימיים ונתונים הקשורים בכך, שניתנו על ידי מתקני המחקר של הצד השני. במחקרים ומידע אלה נעשה שימוש עבור הנהלים האדמיניסטרטיביים הנחוצים להעניק אישור לשיווק קוסמטיקה, כימיקלים תעשייתיים, תרופות, תוספי מזון, תוספי מזון לבעלי חיים וחומרי הדברה. לפיכך, ההסכם מפחית את העלות והזמן הכרוכים בניסויים של חומרים כימיים ומקל על הגישה לשוק.
הסכם בירוקראטי לכאורה זה, מראה על אמון הדדי ונכונות לשיתוף פעולה ברמה המעשית, כך ששני הצדדים יוכלו לבצע ניטורים רפואיים, ניסויי תרופות וכימיכלים הדדיים.
פעילות שיתוף פעולה מדעי בין ישראל לאיחוד האירופי.
המחקר המדעי הוא המנוע העיקרי של הצמיחה הכלכלית בישראל. בזכות היכולת של ישראל להפוך הצלחות מדעיות לתוצרים חדשניים, יותר ממחצית מכלל הייצוא הוא תולדה של צמיחת תעשיות ההיי-טק. שיתוף פעולה בין תעשיות מישראל ובין תעשיות ממדינות שעמן נחתמו הסכמים בא לתמוך בתעשייה הישראלית באמצעות הסתייעות בתשתית המדעית והמחקרית, בטכנולוגיה ובבסיס ההנדסי-ייצורי העומדים לרשות התעשייה במדינות שעמן מתקיים שיתוף הפעולה.
נושא הדיון של הוועדה לענייני מחקר ופיתוח מדעי וטכנולוגי של הכנסת בראשות חה"כ ענת מאור ב-25 בינואר 2000, היה שיתוף פעולה מדעי וטכנולוגי אזורי. בישיבה נסקרו שיתוף הפעולה בין המשרד לשיתוף פעולה אזורי ובין ירדן, מצרים והרשות הפלסטינית, פעילויות משרד התעשייה והמסחר בנושאי שיתוף פעולה אזורי עם הרשות הפלסטינית ועם הירדנים ושיתוף הפעולה עם האיחוד האירופי.
מסגרות של שיתוף פעולה בין-לאומי
משרד המדע, התרבות והספורט משמש נציג של מדינת ישראל ביישומם של הסכמי המדינה לשיתוף פעולה דו-לאומי עם כ-25 מדינות. הפעילות במסגרת ההסכמים הדו-לאומיים כוללת מחקרים משותפים, חילופי חוקרים וכנסים. חמש מטרות עומדות לעיני מקבלי ההחלטות:
א. הבטחת גישתם של מדענים ישראלים למיתקני מחקר גדולים ושילובם בשותפויות מחקר בין-לאומיות גדולות;
ב. קידום יזום ופעיל של קשרי שיתוף פעולה שיביאו תועלת למערכת המו"פ הלאומית ולא היו מתפתחים במידה הראויה לולא התערבותו של המשרד;
ג. חיזוק המודעות בחו"ל לפוטנציאל של ישראל כשותפה בפרויקטים מתקדמים ומתוחכמים;
ד. הבעת עמדותיה של ישראל בסוגיות של מדיניות מו"פ הנדונות בארגונים בין-לאומיים והגברת השפעתן של עמדות ישראל על ההחלטות המתקבלות.
ה. לימוד וניתוח תהליכים ומגמות במו"פ העולמי ובמדיניות המו"פ של המדינות המובילות במחקר המדעי ובפיתוח הטכנולוגי כדי שהנתונים יסייעו לעיצוב מדיניות המו"פ הלאומית של ישראל.
מטרת ישראל הייתה להגיע לשיתוף פעולה במו"פ תשתיתי ופיתוח טכנולוגיות לתעשיות בינה לבין האיחוד האירופי במסגרת תוכנית המסגרת החמישית למו"פ (1999 – 2002). משרד המדע, התרבות והספורט פועל להגיע לחברות נלווית באיחוד האירופי – כחלק מתוכנית המסגרת החמישית למחקר ולפיתוח טכנולוגי, שתאפשר לישראל גישה לתוכניות המו"פ האירופיות הארבע-שנתיות והשתתפות בהן; שימוש במתקנים ומרכזים ייחודיים של האיחוד האירופי; תוכניות מחקר משותפות לאקדמיה ולתעשייה בישראל ולמוסדות מחקר ומפעלי תעשייה באירופה.
בזכות תכנית המסגרת החמישית שותפה ישראל בארגון האירופי לביולוגיה מולקולארית והמעבדה האירופית לביולוגיה מולקולארית (EMBL/EMBO); המרכז האירופי לחקר הגרעין (CERN); הארגון האירופי להקמת תשתית תקשורת רחבת פס (QUANTUM); ארגון האומות-המאוחדות לחינוך, מדע ותרבות (UNESCO) ועוד. ארגונים אלה נמצאים במשא ומתן מתקדם בדרגות שונות לשיתופה המלא של ישראל.
הסכמים רב-לאומיים בתחום המדע והמו"פ התעשייתי - תוכנית של האיחוד האירופי:
בתכנית המסגרת השביעית 2007- 2013, שתקציבה המשוער יעמוד על 50 מיליארד יורו, ומטרתה לשפר את כושר התחרות של אירופה באמצעות שיתוף פעולה בין התעשיות האירופיות נכללה ישראל כשווה (כמעט), בין שווים. בתוכנית משתתפים גופי מחקר - תעשיות, אוניברסיטאות ומוסדות מחקר, לשיתוף פעולה בפרויקטים של מו"פ תעשייתי. שותפות בה מדינות האיחוד האירופי, כמה ממדינות אירופה שאינן חברות באיחוד וישראל – מדינה נלווית יחידה שאינה אירופית. גופים ישראליים זכאים להשתתף בכל תוכניות המחקר הטכנולוגי, מידע, שיפור איכות החיים, עידוד צמיחה תחרותית, אנרגיה ואיכות הסביבה.
ניהול תוכנית המסגרת השביעית מופקד בישראל בידי ISERD – (Israel-Europe Research and Development) שהיא המנהלה הישראלית לתוכניות המסגרת האיחוד האירופי. ISERD פעילה בתחומים הבאים: בריאות, מזון, חקלאות וביו-טכנולוגיה, תקשורת ואינפורמציה, ננו-טכנולוגיות, איכות הסביבה, אווירונאוטיקה וחלל, ביטחון, אנרגיה וחברה. משרדי הממשלה הישראלית המשתתפים בתכנית: משרד התמ"ס, משרד המדע, התרבות והספורט, ועדת תכנון ותקצוב, משרד האוצר ומשרד החוץ.
עקב מגוון נושאים רחב, תעשיות ומחקר ישראליים יכולים למצוא את הנישה הנוחה לקבלת מענקים. עם זאת, ISERD יכולה לקבוע תנאים לזכאות ושליטה על ההון הרוחני.
שגריר האיחוד האירופי ראמירו סיבריאן אוזל ((Ramiro Cibrian Uzal, הדגיש כי חיבור המומחיות הישראלית והאירופאית במחקר ופיתוח טכנולוגי, תורמים לחיזוק התועלות החברתיות והכלכליות עבור הישראלים והאירופאים גם יחד ובכך עוזרים ליצירת שותפות הדוקה ופורייה.
ד"ר אלי אופר, המדען הראשי ויו"ר וועדת ההיגוי של ISERD ציין את מחויבותה של ישראל לתוכנית השביעית, ששמה את הדגש על הפעילות הבינ"ל המאפשרת למו"פ הישראלי להתמודד עם מגבלת הגודל של המשק הישראלי ולפעול במרחבים גלובאליים.
הטבלה מראה השתתפות גופים שונים בתכנית:
אקדמיה תעשיה אחר
מענקים במיליוני אירו 112.5 64.5 24.4
מס' המשתתפים הישראלים בפרויקטים מאושרים 429 209 145
מס' הצעות ישראליות שהוגשו 2010 1318 788
http://www.iserd.org.il/default.asp?id=1
במסגרת התכנית השביעית, מענקים אישיים ניתנים ע"י האיחוד האירופי לחוקר יחיד או לקבוצה של עד שלושה חוקרים ראשיים על בסיס תחרותי והצטיינות אישית. בשנת תשס"א הוגשו לקרן 839 בקשות למענקים אישיים, ו- 298 פרויקטים מחקריים זכו במענקים בהיקף של כ- 12 מיליון דולר (35% מהבקשות). עם זאת, ישנה ירידה בהיקף הבקשות ובמענקים האישיים, ובשנים האחרונות רק כ-5%-10% מהבקשות נענו.
מענק ה-ERC (European Research Council) מוענק לחוקרים עצמאיים, כ 3-10 שנים לאחר קבלת תואר הדוקטור (Ph.D). זהו מענק גדול יותר מכל מענק מחקר אחר (בדרך כלל בין 1-1.5 מליון אירו) והוא ניתן למשך חמש שנים. חלק מן ההחלטה לקבלת המענק מבוססת על הישגי העבר של החוקר המבקש.
כמו כן, ISERD מאפשר רכישת ציוד באמצעות כספי הקרן - ציוד יעודי: ציוד שעלותו עד 30 אלף דולר ואינו מחייב את השתתפות המוסד, וציוד שעלותו 30-150 אלף דולר המיועד לחוקרים באוניברסיטאות בלבד ומחייב את השתתפות המוסד ברכישה בסכום השווה להקצבת הקרן לפחות.
ציוד מחקרי בסיסי, המשמש חוקרים באוניברסיטאות בלבד, שכולל ציוד המנוהל על-ידי המוסד ונועד לשרת ציבור רחב של משתמשים, ניתן לרכישה. הקצבת הקרן היא עד 300 אלף דולר ונדרשת התחייבות של המוסד להקצבה מקבילה בסכום השווה להקצבת הקרן לפחות;
ציוד להקמת מעבדת מחקר של חבר סגל חדש- ההקצבה המרבית של הקרן היא 300 אלף דולר, וכוללת גם את הבקשה למענק מחקר אישי גם בקשה לציוד ייעודי לביצוע תוכנית המחקר.
מענקים לסדנאות מחקר, המשלימות את קרן המחקר, ניתנים מאז יולי 1996. סדנאות אלה מעודדות קשרי מדע בין מדענים מהארץ ומחו"ל, מהפיצות בקהילה הבין-לאומית את תוצאות המחקרים שהקרן תומכת בהם ומתוות כיוונים חדשים למחקר.
התפתחות בקשרי המדע של שיראל
תכנית המסגרת החמישית למו"פ של האיחוד האירופי משנת 1999, פתחה דלת לישראל לפרויקטים אירופיים דוגמת EUREKA, VENUS, GALILEO.
תוכנית EUREKA, שהיא רשת התנדבותית, מעודדת שיתוף פעולה בין גופים תעשייתיים ומחקריים ממדינות שונות באירופה. היא מאתרת חברות לייצור מוצרים בעלי פוטנציאל תחרות גבוה לפי דרישת המדינות ולפי התנאים שהן מחליטות עליהם תוך קבלת סיוע פיננסי מהממשלות הנוגעות בדבר.
תוכנית EUREKA הושקה ב-1985. בתכנית חברות 15 מדינות ה-EU, ו- 22 מדינות אחרות. ישראל התקבלה כחברה מן המניין בתוכנית ביוני 2000. במאי 2001 התקיים במדריד כנס ועידת EUREKA בהשתתפות משלחת פרלמנטארית מישראל ובה חה"כ ענת מאור, יו"ר הוועדה לענייני מו"פ מדעי וטכנולוגי בכנסת, וחה"כ ויקטור בריילובסקי, חבר הוועדה. מאז ישראל משתתפת באופן פעיל ביזום פרויקטים משותפים לה ולשותפות האירופיות.
מ-2005 - ישראל מפתחת יחד עם צרפת את "VENUS" – לווין חישה מרחוק. הלווין יאפשר צפייה ומעקב אחר תזוזות קרקע בשבר הסורי-אפריקני, שינויים בצמחייה, מקווי מים וקווי חוף, ויסייע למחקר המדעי בנושא איכות הסביבה, איכות מים, צמחייה, גידולי שדה וחקלאות ימית. המדינה היחידה הנוספת שהוזמנה להשתתף במיזם VENUS היא סין. VENUS היא תוצאה של שיתוף פעולה ישראלי - סל"ה – (סוכנות לחקר החלל) עם סוכנות החלל הצרפתית - CNES (Centre National d'Etudes Spatiales ) בחקר החלל.
על פי בקשתה, צורפה ישראל אף לפרויקט "GALILEO" מיוזמת ה-EU. האיחוד האירופי וסוכנות החלל האירופית חתמו בשנת 2002 על הסכם להקמת החלופה האירופית ל-GPS ה-GALILEO. עלות המערכת כ-4 מיליארד דולרים. הלוויינים ישוגרו בין השנים 2006 ל-2008 (למעשה שוגר כבר הלוויין הראשון, GIOVE-A, ב-28 בדצמבר 2005) והמערכת תפעל בשליטה אזרחית מלאה החל משנת 2015.
קרנות דו-לאומיות:
ממשלות ישראל ומדינות החברות באיחוד האירופי הקימו קרנות בילטראליים, לשם קידום פעילות המחקרית. הצטרפו ליוזמות הממשלות אף חברות טרנס לאומיות וחברות פרטיות. ישנם אלה הסוברים כי הגבלות מטעם הקרנות על נושאי מחקר או אופן המחקר עלולות להפריע לידע המצטבר בארץ, לכוון את הידע והפיתוח לאפיקים מהם ישראל מרוויחה פחות מאשר השותפה, והופכות את ישראל נתונה לחסדים זרים, דבר העלול לפגוע בה כאשר הקרנות יתייבשו את יעצרו.
רשימת הקרנות מראה על שיתוף פעולה עם מדינות מפותחות מישראל ומפותחות פחות. מדינות הנזכרות לעיל, נהנות מתקציבי פיתוח לפי הגבלות של האיחוד האירופי, המחייב הכנסת מדינה נוספת למיזמים מקומיים. יתרונה התעשייתי והמחקרי של ישראל הפכו אותה לבן-זוג מוערך ורצוי במיזמי המחקר של האיחוד האירופי.
בריטניה - קרן בריטניה-ישראל למחקר ופיתוח תעשייתי (BRITECH), נחתם ב-1999. באותה שנה הצטרפה אף אירלנד. הקרן מתפקדת כארגון דו-לאומי (תלת לאומי), ללא מטרות רווח שמטרתו לעודד שיתוף פעולה טכנולוגי וקשרי מסחר בין חברות היי-טק בריטיות לחברות ישראליות.
הקרן עוסקת בשלושה תחומי פעילות עיקריים: שיתוף פעולה בין חברות משתי המדינות; עזרה במציאת שותפים באמצעות שימוש בקשרי הקרן עם ארגונים ממשלתיים, לשכות מסחר ומאגרי מידע; תמיכה בפרויקטים המשותפים באמצעות מענקים פיננסיים.
גרמניה - קרן GIF- קרן המממנת מחקרים ישראליים-גרמניים בהיקף של 50 מיליון ₪ בשנה. הקרן היא גוף משפטי אוטונומי הקיים מתוקף חוק הכנסת. על-פי החוק, שר המדע, התרבות והספורט ושר החינוך והמדע הגרמני מכהנים כיו"רים שותפים של מועצת הנגידים של GIF. תשלומי ממשלת ישראל להון הקרן רשומים במסגרת חוק התקציב של משרד המדע, התרבות והספורט.
צרפת: מזכר הבנה לשיתוף פעולה בתחום המו"פ בין ממשלת צרפת לממשלת ישראל קיים כבר מ-1992, וכולל קווים מנחים לשיתוף פעולה בתחומי המחקר הבסיסי, המחקר השימושי, הפיתוח התעשייתי ועידוד השותפות בין מפעלים צרפתיים לישראליים באמצעות תקצוב הולם.
הולנד: מתבצע מזכר הבנה משנת 1993 בין ממשלת הולנד לממשלת ישראל לשיתוף פעולה במו"פ תעשייתי למטרות אזרחיות בין המדינות ובין התעשיות והארגונים המעוניינים במגזרים הפרטיים והציבוריים על בסיס תועלת הדדית.
ספרד: מתבצע מזכר הבנה לשיתוף פעולה בתחומי המו"פ התעשייתי בין ממשלת ישראל לממשלת ספרד ליצירת מסגרת סיוע להגברת התחרותיות התעשייתית של שתי המדינות ולפיתוח תהליכים ומוצרים תעשייתיים.
פורטוגל: מזכר הבנה לשיתוף פעולה בתחומי המו"פ בין לשכת המדען הראשי בישראל למועצה הלאומית למחקר מדעי וטכנולוגי נחתם בפורטוגל בשנת 1995, לעידוד שיתוף הפעולה במו"פ בין גופי היי-טק; הסכם לשיתוף פעולה בתחומי המו"פ בין ממשלת ישראל לממשלת פורטוגל לעידוד שיתוף פעולה טכנולוגי, כלכלי, מדעי ותעשייתי בין המדינות.
בלגיה: ישנו מזכר הבנה עם אזור בריסל; הסכם נוסף - בחבל פלנדריה משנת 2000 בדבר שיתוף פעולה לקידום פעילויות משותפות של מחקר ופיתוח תעשייתי שיש בהן תועלת הדדית לישראל ולפלנדריה על בסיס שוויון והדדיות.
איטליה: הסכם לשיתוף פעולה המתמקד במחקר ופיתוח תעשייתי, מדעי וטכנולוגי בין ממשלת ישראל וממשלת איטליה, שנחתם בשנת 2000 כדי להדק את הקשרים בין המדינות ולחלוק ידע.
שבדיה: אישור תוצאות המשא-ומתן על הסכם לשיתוף פעולה במו"פ תעשייתי נמצא בשלבי בדיקה בכנסת.
פינלנד: משא-ומתן על הסכם שיתוף פעולה במו"פ תעשייתי בין ממשלת פינלנד ללשכת המדען הראשי בשלבי אישור.
נציג הסקטור הפרטי בישראל בפרויקטים אירופיים הוא מתימו"פ – (מרכז התעשייה הישראלית למו"פ). מתימו"פ היא עמותה ציבורית ללא מטרות רווח מיסודם של התאחדות התעשיינים בישראל ואיגוד התעשייה הקיבוצית, שמטרתה לקדם שיתוף פעולה טכנולוגי-תעשייתי בן-לאומי. העמותה הוקמה בסוף שנות ה- 70. היא פועלת בשיתוף פעולה הדוק עם לשכת המדען הראשי במשרד התמ"ס, והוא שמממן אותה. היא מיישמת את ההסכמים הבין-לאומיים לשיתוף פעולה טכנולוגי תעשייתי אשר באחריות לשכת המדען הראשי, באמצעות מציאת שותפים לפעילות מו"פ משותפת לחברות ישראליות וזרות, ארגון כנסים, מפגשים ואיתור מידע והפצתו. הארגון הוא ערוץ מרכזי למידע ולסיוע על שיתוף פעולה בין ארגונים וחברות מישראל ומהאיחוד האירופי.
פעילותה הפכה אותה למשרד הקישור הרשמי של תוכנית EUREKA, המסייעת לחברות ולמכוני מחקר בגיוס משאבים לפיתוח טכנולוגיות. מתימו"פ מפעילה את תוכנית IRC- (Innovation Relay Center) שהיא חלק מתוכנית המסגרת החמישית למו"פ של האיחוד האירופי, ומטרתה לסייע לשדרוג הטכנולוגי של מפעלי תעשייה מסורתיים דלי מו"פ כדי לשפר את כושר התחרות שלהם. הפרויקט מופעל בשיתוף התאחדות התעשיינים ופורום הנשיאים למו"פ באוניברסיטאות.
מתימו"פ אף מסייעת בייזום פרויקטי CRAFT המאפשרים לקבוצת חברות מהתעשיות דלות המו"פ מכמה מדינות לרכוש במשותף ידע טכנולוגי ממכון מחקר או מחברה שפיתחה את הידע במימון חלקי של האיחוד האירופי.
קשרי חוץ ישראליים בתחום החלל:
הפיכתה של ישראל למעצמה טכנולוגית מחייבת הצטרפותה למועדון היוקרתי של חקר החלל. אולם עלויות גבוהות של חקר זה מחייבות שיתוף פעולה. חקר זה יוסיף לישראל ידע חיוני, אשר ישמש אותה גם במקרה של אמברגו אירופי או אמריקני. לכן היא פועלת הן בחקר החלל האירופי והאמריקני כאחד, ובמקביל בחקר עצמאי.
בכנס שנערך במלאות 3 שנים לאסון קולומביה, ב-2006, ציינה פרופ' מינה טייכר, המדענית הראשית ומ"מ מנכ"ל משרד המדע והטכנולוגיה, את חשיבותה של ישראל בחלל. לדבריה:
"...בישראל התפתחה תעשיית חלל ומחקר מדעי, מעוררת התפעלות התורמת למעמדה המתקדם של ישראל ישירות על הכלכלה והמדע בארץ. מאמרים מדעיים ישראלים בתחומי החלל מצוטטים פי 1.5 ממאמרים של מדענים מקבילים בעולם. למעמדה של ישראל בעולם ומשפיעה בחלל השפעה ישירה על הכלכלה והמדע בישראל, וכפי שאנו רואים ביחס ל"פרויקט ונוס" – גם על קשרי החוץ של ישראל".
בשיתופה של ישראל בתכנית החלל האירופית, הוחלט כי ישראל תשקיע 18 מיליון יורו, מתוכן יוזרמו לשוק האזרחי 13 מיליון יורו לשם פיתוח מערכות ותתי מערכות לשימוש בפרויקט.
שיתוף הפעולה עם סוכנות החלל הגרמנית (DARA) מ- 1995, לא התקדם מעבר לפיתוח מצלמת חלל לפרויקט דיוויד.
אינטרסים ועמדות גלויות של האיחוד האירופי
האיחוד האירופי רואה אינטרס קיומי בהעלאת רמת החיים של אוכלוסייתה, כתנאי להצלחת והמשך האיחוד. לכן האסטרטגיה כוללת הרחבת שווקים, סגירת אגן הים התיכון בפני חדירה כלכלית זרה ושמירה על יתרון תחרותי ובלעדיות כלכלית. מימוש אינטרס כלכלי זה יאפשר שמירה והרחבה של האיחוד האירופי, ריסון שאיפות גרמניות להפוך שוב למדינה הדומיננטית ביבשת אירופה, להוות גורם לעומתי לכלכלה האמריקנית וכך להפוך למעצמת על בדומה לארה"ב, רוסיה וסין.
אינטרסים ביטחוניים אזוריים קיימים, אולם האיחוד האירופי מעדיף שלא לנקוט עמדה ביצועית במימוש אינטרסים אלה, ומותיר את הזירה האזורית לפעילות אמריקנית. הסיבה נובעת חלקית מזכרון היסטורי של תקופת המלחמה הקרה, כשמדינות אירופה חסו תחת מטריית ההגנה האמריקנית, חלקית מחוסר כדאיות התנגשות גלויה עם ארה"ב במזרח התיכון וחלקית בגלל המצאות אוכלוסייה מוסלמית וערבית גדולה במדינות האיחוד האירופי. אוכלוסייה מוסלמית זו גרמה לכך, שהאיחוד האירופי לא נקט בקו אחיד במלחמות המפרץ הראשונה והשניה, וכל מדינה פעלה בהתאם לאינטרסיה. מדיניות החוץ המוצהרת של ה-EU משקף אילוצים אלה בבואו לעצב את עמדתו בסכסוך הישראלי-פלשתינאי.
בעיית הפליטים הפלשתינאים אינה יורדת מסדר היום האירופי. האיחוד האירופי, במסגרת פעילותה ב-UNRWA, מסייעת לפליטים בלבנון, סוריה, ירדן, בגדה המערבית וברצועת עזה. ה-EU תורם ועובד יחד עם הרשות הפלשתינאית לבניית וביסוס מוסדות פלשתינאים. ב-2003-2002 האיחוד האירופי תרם סכום 570 מיליון אירו לרשות הפלשתינאית, במסגרת סיוע הומניטארי. ההתניות לקבלת הסיוע היו: עיצוב מחדש של מערכת המשפט הפלשתינאי, רפורמות מוסדיות ובירוקרטיות, ושקיפות פיננסית. בכך האיחוד האירופי מניח את הבסיס למשטר דמוקראטי-מערבי. כמו כן, במלחמת לבנון השניה, פרויקטים במימון אירופי סייעו בשיקומה של לבנון.
ה-EU מכיר בשתי מדינות לשני עמים עפ"י גבולות 1967, עם תיקונים קלים. מדיניות זו תאמה את תכנית "מפת הדרכים" של הנשיא בוש, מ-2003 ואז נציגי הרביעיה הבינלאומית - ארה"ב, האיחוד האירופי, רוסיה והאו"ם קראו להקמתה של מדינה פלסטינית עד שנת 2005.
מדיניות זו החליפה את המדיניות הקודמת – במסגרתה האיחוד האירופי היה מוכן לקבל את המצב בשטחים כפי שהיה – שליטה ישראלית ללא סיפוח או שינוי במצב הקיים. אי נקיטת עמדה ברורה נבעה מהשקט היחסי ששרר באזור ומפעילות דיפלומטית אמריקנית וישראלית.
"מפת הדרכים" העלתה על הפרק את ההתנחלויות והבנייה בהן. שני גורמים אלה מהווים סלע מחלוקת קבוע בשיחות על הסדר קבע בין ישראל לרשות הפלשתינית וזוכים לביקורת חריפה מצד ארה"ב והאיחוד האירופי.
מועצת נשיאי האיחוד האירופי טוען כי הקמת התנחלויות ובנייה בהן פוגעת באיכות חיי הפלשתינאים, ולכן מנוגדת לחוק הבינלאומי. שר הביטחון, אהוד ברק, שאישר במהלך 2008 עשרות תוכניות בנייה ושיווק של מאות יחידות דיור בהתנחלויות בגדה המערבית, זכה לביקורת חריפה. נשיאות מועצת אירופה יצאה בהצהרה חריפה:
"...שהמשך ההתנחלויות חונקות את הכלכלה הפלשתינאית ומונעות כל אפשרות להתקדם בתהליך השלום. מועצת האיחוד האירופי מסרבת לקבל כל פשרה בנושא ההתנחלויות, אלא אם הפשרה תהיה חלק מההסכם הסופי עם הפלשתינאים."
דו"ח המועצה מצא, כי על פי "מפת הדרכים", על ישראל להימנע מכל הרחבה של ההתנחלויות, לרבות בנייה הנובעת מצורכי ריבוי הטבעיאף נושא ירושלים נמצא במחלוקת. נציגי מועצת האיחוד האירופי מאמינים שיש לכלול את ירושלים בשיחות המתנהלות בין הצדדים. במקביל יש לפעול לבניית מוסדות בריאות, חינוך ומשפט במזרח ירושלים.
דו"ח חסוי של מועצת האיחוד האירופי שיצא בסוף שנת 2008, מציין כי מדיניותה של ישראל בשטחים – הרס בתים פלשתינאים, הרחבת ההתנחלויות, החלשת הרשות הפשלתינאית, מדינות בינוי בירושלים, נועדו לספח את מזרח ירושלים לישראל על מנת למנוע אפשרות למו"מ במסגרת הפתרון הכולל. הדו"ח מצא, כי ישראל מאשרת בשנה פחות מ-200 בקשות להיתרי בנייה במזרח ירושלים, שהם פחות מ-12% מהנדרש. כתוצאה מכך יש ריבוי של בנייה לא חוקית, שנגדה ישראל פועלת באמצעות צווי הריסה. מאז 2004, כ-400 בתים פלשתינאים נהרסו בירושלים ויש עוד כ-1000 בתים תחת צווי הריסה. בניגוד למדיניות האנטי-פלשתינאית, ישראל איפשרה בניית 3000 יחידות דיור בהתנחלויות, מתוך 5000 בקשות שהוגשו מאז 2007. בדו"ח נטען כי ישראל מפלה את האוכלוסייה הפלשתינאית בחלוקה התקציבית – למרות שהם מהווים 34% מתושבי ירושלים רבתי, הפלשתינאים מקבלים 5%-10% תקציב בלבד.
נציגי האיחוד האירופי מוטרדים בעיקר מהתיישבות יהודית בעיר העתיקה, שם מתוכננות 35 יחידות דיור בתוך הרובע המוסלמי וכן הרחבת סילוואן. לטענתם, המטרה היא ליצור רצף טריטוריאלי בין מזרח ירושלים להתנחלויות ולעיר העתיקה ובכך בעצם לנתקה מהגדה המערבית. הדו"ח מסתמך על תכניות לבניית 3500 יחידות דיור, פארק תעשייתי, שתי תחנות משטרה ותשתית מקיפה באזור E1, בין מזרח ירושלים ומעלה אדומים.
ה-EU מוטרד ביותר מהחמרה מתמדת במצב הכלכלי והפיננסי בשטחים. לדידם, הסגר הישראלי מהווה את הגורם העיקרי למשבר ההומניטארי בגדה המערבית וברצועת עזה. לפי מימצאי האיחוד האירופי, 87% מתושבי עזה ו-56% מתושבי הגדה המערבית לא יכולים לפרנס עצמם ומסתמכים על סיוע חוץ. מדיניותה של ישראל מונעת לא רק שירותים בסיסיים דוגמת בריאות וחינוך אלא ישראל פועלת באופן עיקבי להפרדת קהילות, נישול פלשתינאים מאדמתם, ממקורות פרנסתם וממקומות קודש.
בעיקבות זאת, האיחוד האירופי קרא ליישום מלא של הסכם המעבר, הסרת הסגר ולפתיחה ללא תנאי של מעברי קרני ורפיח.
עם זאת, האיחוד האירופי אינו מציע פתרון לבעיית הפליטים ומוכן לקבל כל פתרון ששני הצדדים יסכימו עליו. אולם סרוב האיחוד האירופי להבחין בין אחריות ישראלית לאחריות פלשתינית וערבית למצב הפליטים, גורם לצד הפלשתיני להטיל את כל האחריות על ישראל ולהותיר את הבעיה ללא פתרון.
בדוחות האיחוד האירופי כמעט ואין התייחסות לאינתיפאדת אל-אקצה ב-2000, למעשי הטרור המתאבד, וישנו אמנם איזכור של אלימות פלשתינאית, אולם איזכור זה מתייחס לקיצונים מתנגדי תהליך אוסלו בלבד. אין אחריות על פרוץ האינתיפאדה מוטלת על הפלשתינאים אלא על ישראל וכמו כן אין הבעת ביקורת על טרור המתאבדים. ישראל מואשמת בהקמת גדר ההפרדה, ואין רגישות לצרכים הביטחוניים הישראליים. הביקורת על הרשות הפלשתינאית מזערית, מתייחסת ליישום החוק והעדר חופש דיבור, בעיקר. ניסיונו של אביגדור ליברמן, שר החוץ הישראלי, ב-2009, למזער את אחריות ישראל כנטען בדו"ח, נכשל.
ביולי 2009, לאחר שראש הממשלה, נתניהו, קיבל את הפתרון של שתי מדינות, יצאו נציגי הקוורטט (מזכ"ל האו"ם באן-קי-מון, ארה"ב, רוסיה ושר החוץ של האיחוד האירופי, חאוויר סולאנה), בהצהרה בה נאמר כי הקוורטט מקבל ברצון את ההסכמה הישראלית לפתרון של "שתי מדינות לשני עמים", שמותנה בהכרה הדדית. לטענתם, יש להרחיב את הסכמי השלום גם לגבי סוריה ולבנון. הם קראו לישראל לפרק את כל ההנחלויות שניבנו מאז 2001, להפסיק את הרס הבתים הפלשתינאים, ולחדול מכל פעילות פרובוקטיבית במזרח ירושלים. במקביל קראו לפלשתינאים להפסיק את ההתנגדות המזוינת, הברחת הנשק והטרור ולהכיר במדינת ישראל. הקוורטט אף המליץ לפלשתינאים להתאחד תחת אמנת האש"ף ובכך לקדם את הדמוקרטיה הפלשתינאית.
סכום ומסקנות
מאמר זה בחן סוגיית יחסי החוץ של האיחוד האירופי וישראל. האיחוד האירופי קבע שני מסלולי התקדמות במטרה לשנות את המציאות במזרח התיכון. במסלול הדו-סיטרי- ישראל משתפת פעולה עם האיחוד האירופי בתחומי מדע, מחקר ומסחר. הדרישות האירופיות לאיכות ורמת מחקר מאפשרות לישראל למנף את מחקרה, תעשייתה וכלכלתה לרמה בינלאומית. תועלתה משיתוף זה רבה מאד ומאפשר לה להיות בין המדינות המתקדמות טכנולוגית באזורה ובתחומים מסוימים אף בעולם, ובכך לשמר את יתרונה התחרותי באזור המזרח התיכון. גם האיחוד האירופי מרוויח מלבד ידע, מחקר, שוק ובעלת ברית חלקית, גם דריסת רגל במזרח התיכון. בכך האיחוד האירופי נמצא בעמדת עליונות על פני ארה"ב, שנתפסת ע"י חלק ממדינות ערב כלא לגיטימית ומעורבותה בישראל גורמת למדינות ערביות רדיקאליות להסתייג ממנה. מדיניות זו תואמת את הנחותיהם של ארו, שפירא, לואיס ודיסקיט ונייטבלאף.
במישור האזורי – האיחוד האירופי דורש מישראל התנהלות מול הפלשתינאים אשר תקדם את האינטרסים המשוקללים האירופיים באזור – הפיכת זירת הים התיכון לים אירופי והגדלת התועלות הכלכליות האירופיות ובכך להחליש את ישראל. הדרישות האירופיות כלפי ישראל מתבצעות בכל האמצעים – החל משימוש בדיפלומטיה כפייתית הבאה לידי ביטוי בסנקציות ייצוא נשק, איומים במאסר לראשי הצבא וקצינים ישראליים בבואם לדרוך על אדמת אירופה, וכלה בדחיית קבלתה של ישראל לתכניות יוקרתיות אירופיות. אין לראות במדיניות זו רק מענה לבעיות פנימיות אירופיות אלא יש להבדיל בין מדיניות ה"קורצת" לעולם הערבי, המוסלמי והפלשתינאי לבין מדיניות של איזון אינטרסים.
מדינות החברות באיחוד האירופי מנהלות מדיניות של ייצוא נשק לישראל וחלפים "על תנאי", ואינן מהססות להפסיק ייצוא כאשר ישראל מנהלת מדיניות שאינה לרוחן. באופן זה, מדינות האיחוד יוצאות נשכרות בשלושה מישורים – משתיקות את ההתנגדות המוסלמית מבית, מרוויחות ממכירת נשק ואמל"ח ומקדמות את אינטרסיהן במדינות ייצואניות הנפט. אומן, נאש וטאלב התייחסו למדיניות כזו. בשאלם האם מדיניות זו תביא בהכרח את הרווחים הצפויים?
ההתייחסות האנטגוניסטית של מדינות ערב כלפי ארה"ב שרואות בה מתווך פרו-ישראלי, משרת אף הוא אינטרסים אירופיים. האיחוד האירופי מסתמן כאופציה הרצויה למדינות ערב והפלשתינאים, אולם לא בהכרח לישראל. שיתוף פעולה אמריקני-אירופי יחליש את ישראל.
נובע מכך, שמדיניות החוץ הישראלית הינה פרו-אמריקנית מבחירה, היות שישראל מרוויחה גם איכות טכנולוגית, סיוע ביטחוני ותמיכה חלקית בדרישותיה. אמברגו הנשק הצרפתי מ-1967 הוביל להעברת הנאמנות הישראלית לארה"ב. מידת אהדת הממשלים האמריקניים השונים לישראל ולטיעוניה תלויי נשיא מכהן. מאז 1967, רואים עליות ומורדות ביחסי ישראל ארה"ב, אולם בכלליות ניתן לטעון כי ישראל מסתמכת על תמיכה אמריקנית בלבד, דבר שלא בהכרח הוכח כנכון. יתרון מדיניות ישראלית זו בכך, שהלחץ האירופי על ישראל פחות וכמעט וחסר השפעה לטווח קרוב. אולם כאשר המדיניות האמריקנית נוטה לתמוך באינטרסים הפלשתינאים, ישראל נותרת ללא בעלת ברית שניתן לסמוך עליה.
בסיטואציה זו, ישראל יכולה לאמץ את גישתם של אומן, טאלב ונאש – לשנות תכסיסים ולפעול בדיפלומטיה דו נתיבית – להמשיך את יחסיה הטובים עם ארה"ב ובמקביל לפתח קשרים שיוויוניים עם האיחוד האירופי, הנובעים מתרומה כלכלית מדעית.
- עוד בנושא
מאמרים קשורים פרסום באינטרנט קידום אתרים ושיפור יחסי המרה מיומנים ומומחים עם מלא ידע מקצועי ומומחים לשימוש בכלים למעקב ברשת תוך כדי תיקון זמני הטעינה של הדף. חברות... פרסום באינטרנט יחסי ציבור במגזר הדתי – עבודה מדויקת!
התחום של יחסי ציבור הוא תחום נרחב מאד, אשר קיים כמעט בכל תחום ובצורך של כל גוף או חברה. כאשר יוצרים... מתנות הלוטו ואני – יחסי אהבה שנאה
מאז שאני זוכר את עצמי אני מנהל יחסי אהבה-שנאה עם הלוטו. מצד אחד, לא עובר שבוע שאני לא מפנטז מה לעשות עם כספי... קידום אתרים
יחסי ציבור לא נכונים יכולים להרוס עסק שקיים כבר שנים, לכן מאוד חשוב לבחור בחברה בעלת שם מוביל בתחום שתעשה עבורכם יחסי ציבור באינטרנט.... עורכי--דין י
יחסי מין מלאים עם קטינה בהסכמה-מותר או אסור?
מבוא:
לשמחתי הרבה ,יש לי הרבה חברים בגילאים צעירים ,חלקם חברים לאימונים באומנויות לחימה... - מאמרים אחרונים
מאמרים אחרונים תחביבים כללי צבע לסירה מדריך צביעה לכלי שיט דנבר צבעים
מדריך צביעה לכלי שיט
מדריך זה נועד לצביעת אוניות, ספינות, ספינות דיג, סירות, דוברות, יאכטות,... עיצוב הבית צבעים ברמה שהקיר לא הכיר
צבעים ברמה שהקיר לא הכיר
אם אתה צבעי קירות מקצועי, חשוב לך לתת עבודה איכותית במהירות וביעילות תוך כמה שפחות... ריצוף מפרט ביצוע ציפוי גמיש נגד החלקה לרצפת בטון מצופה PVC
המפרט בן 3 עמודים. עודכן ביום 24 ליוני 2020... אדריכלות בידוד תרמי טרמוסיל 200 חיסכון באנרגיה בבנייה ירוקה
חיסכון באנרגיה במבנה החוליה החסרה בבנייה ירוקה – צבע מבודד תרמי – טרמוסיל 200.
בידוד... אחר נדל\"ן ושיפוצים סילר לאבן בטון שיש עץ לרצפות קירות שבילים דלפקים
חברת דנבר צבעים וציפויים ישראל בע"מ מייצרת ומשווקת בליווי ייעוץ טכני והדרכה, מגוון רחב...
|
