יום שלישי, שש בבוקר.

גשם דופק על חלון ביתנו ברמלה. אשתי וביתי נמות להן את שנת החורף הקצרה של הלילה, רגע לפני שהשמש תשטוף את הכל ותעיר אותן לבוקרו של יום נוסף. יום נוסף במירוץ.

אני כבר עברתי את קו ההזנקה, מדדה אל עבר צומת הקרח שבכניסה לרמלה, עיניים עייפות ויבשות אחרי לילה של עבודה. בשש וחצי הרכבת יוצאת לחיפה, ואני עליה. רק לפני שעתיים הורדתי את הראש על הכרית וכבר אני ברכבת, פותח מחשב ודפדפת, מנסה לפתור את הבעיות המורכבות שניתנו לנו לעבודה בבית. הראש מיטלטל מצד לצד לפי תנועת הרכבת, הרעד שלה לא מאפשר לי לא לישון ולא לכתוב. תקוע.

רגע של וידוי.

אני אדם מכור.

זה הרגע שבו הקורא יעצור, ויחשוב לעצמו, "סבבה, אז אתה מכור, למה אתה חושב שזה מעניין אותי?" או לחילופין "אנשים מכורים צריכים ללכת לטיפול או לפחות לנסות להפסיק את ההתמכרות שלהם" ועוד על אותה הדרך.

ההתמכרות שלי היא מסוג אחר. אני מכור לאקטואליה. מכור לחיבור למה שקורה, במדינה, בעולם, בתרבות בחברה ובכלכלה. במחקרי הטבע ובחלל החיצון. אוהב לדעת כל דבר שזז ומתקדם בנושאים כאלו ואחרים.

אין המשמעות של ההתמכרות הזאת מכוונת לכך שכאחוז אמוק ארוץ לראות כל דבר שמתפתח, אלא העובדה שבראשי יושב לו האני הקטן שלי שמביע דעה על כל דבר, רוצה לאחוז ולדעת כל דבר כדי שכש"אתקל" אדע לשלוף, מה אני חושב, מה אני מרגיש ומה אני עומד לעשות בנידון (אם בכלל).

ברוב המקרים, אין לי באמת מה לעשות, ושגרת היום השוחקת לא מאפשרת לי, או שבעצם אני לא מאפשר לעצמי בתוכה, לקום ולעשות מעשה. אבל אכפת לי, אני מרגיש, אני זועם, אני שמח, אני ביקורתי, אני קנאי, אני חי ונושם וחושב ולו היה בידי לעשות מעשה שישנה הייתי קם ועושה בזה הרגע.

שלום,

שמי מאיר ליוש, ואני גר ברמלה. נולדתי וגדלתי בפתח תקווה. למדתי ככל הילדים הדתיים בשכונתי בבית ספר יסודי ממלכתי דתי, ומשם המשכתי לישיבה תיכונית. לאחר הישיבה התיכונית בדקתי מספר מקומות עד ש"ננעלתי" על ישיבת מצפה רמון. בסוף שנתי השנייה בישיבה התגייסתי לגדוד הנח"ל החרדי (שעל דבר זה אכתוב בנפרד), סיימתי את השירות בשנת 2010 לאחר ששירתתי בקבע כמפקד מחלקה. במהלך הצבא התחתנתי ולפני שנה וחצי נולדה ביתי. אני לומד בטכניון בפקולטה להנדסה אזרחית.

אני מגדיר את עצמי כאדם דתי ומאמין, שרואה בתורה בסיס לכל המציאות כולה (וכאן אני אנפץ מוסכמות (הן אצל הדתיים והן אצל החילוניים)– יש למה לצפות).

אני מאמין במדינת ישראל בכל ליבי, מתרגש עד דמעות כל פעם שאני שומע את ההמנון ורואה את הדגל מונף. מרגיש גאווה על כל הישג ישראלי בתחום המדע האמנות והספורט. אני רואה במדי צה"ל את התגשמות החלום עלי אדמות.

אני מאמין בזכותו של עם ישראל לגור בכל רחבי ארץ ישראל השלמה, בד בבד עם שכנות טובה עם הערבים כאזרחים בעלי אוטונומיה קהילתית במדינה. מאמין בשוויון ובזכותו של כל אדם לחיות על פי בחירתו ורצונו, כל עוד זה לא פוגע באחר. אני אוהב את מה שבנינו כאן כעם וכמדינה.

אני אוהב, ואני שונא.

אני שונא את הנטייה הברורה של - האוחזים בעט, במיקרופון ובמצלמה, ומקבלים ממני ומשכמותי את כספי המיסים- לדעות פוליטיות וחברתיות מסויימות, ולסתימת פיות על ידיהם למי שאינו מסכים איתם – דתיים, ימניים, מתנחלים, וקפיטליסטים (לאו דווקא ביחד).

אני שונא, את אלו שאינם נושאים בעול יחד עם שאר אזרחי המדינה, בצבא במיסים ועוד, ומפקירים אותי ואת שכמותי באופן בלעדי לחסדי האויב במלחמה, ולחסדי מס הכנסה בשגרה.

אני שונא, את אלו שדורשים בזכויותיהם של קבוצה X , אך מפקירים את זכויותיהם של קבוצה Y.

אני שונא את אלו שבשם רוח הדמוקרטיה החירות והצדק, דורשים אכיפה על צד אחד, אך אינם יודעים לקבל שגם הצד שלהם אמור להיות נאכף.

נשמע מייאש, אבל כבר אמר מישהו – אי שם באוקראינה הרחוקה: "אם אתה מאמין שיכולים לקלקל, תאמין שיכולים לתקן".

לדידי, זה יסוד החיים בעולם. בשביל זה אנחנו כאן.





____________________________________________________________________
מתוך הבלוג של מאיר ליוש, מאתר הארגון צו פיוס.