הנושא המרכזי והמהותי ביותר בסמכויות הנוטריונים הוא התרגום. כל נוטריון כמעט מעניק אישור נוטריון נוטריון הוסמך לאשר נכונות תרגום. משמעות האישור של הנוטריון היא כי התרגום נכון, ויהיה קשה לסתור את האישור שלו. הסמכות הזו היא סמכות מעין שיפוטית, כלומר, משמעות האישור הנוטריוני היא כאילו נתן הנוטריון פסק דין, הקובע כי התרגום נכון, בהבדלים מסוימים כפי שיובהר במאמר.

חוק הנוטריונים דן בעניין זה ומסדיר אותו בפרק ד' שכותרתו היא: התוצאות של פעולה נוטריונית

סעיף 19 לחוק, שכותרתו היא " כוחו של אישור" קובע כדלקמן: " אישורו של נוטריון לפי חוק זה והתקנות על פיו, יהיה ראיה מספקת בהליך משפטי, ללא צורך בראיה נוספת, לדברי הנוטריון ולמעשיו ולדברי אחרים ולמעשיהם שאמרו או עשו בפניו, הכל כאמור באישור".

לפי הסעיף הנ"ל, ניכרת מגמת המחוקק לתת תוקף מרבי למסמך הנוטריוני, בשונה ממסמכים אחרים. יש מוסדות רשמיים רבים שאינם מסתפקים בתרגום רגיל, אלא דווקא בתרגום הנוטריוני, בדיוק מהטעם שהתוקף והמשקל של האישור הזה, גבוהים ואמינים לעין ערוך, לעומת מסמכים מתורגמים אחרים, שאין להם את  " הגיבוי החוקי" במובן ההנחה המשפטית הנ"ל, ולפיה, יש לראות את התרגום כנכון.

בדברי ההסבר להצעת חוק הנוטריונים, נאמר לגבי הסעיף הנ"ל:

"עיקר חשיבותו של מסמך נוטריוני הוא כוח כראיה. בניגוד למסמך שלא נערך באמצעות הנוטריון, אין צורך להביא את הצדדים למסמך או את הנוטריון עצמו בפני בית המשפט כדי להוכיח שמה שנאמר במסמך נאמר אמנם על ידי הצדדים או על ידי הנוטריון. לא זאת אף זאת. לא יותר לסתור את האמור במסמך הנוטריוני על ידי ראיה כלשהי חוץ מפנקסים ציבוריים או ראיה בדבר עריכת המסמך אגב רמיה".

נשאלת השאלה, מה טעם מצא המחוקק לנכון להעניק לנוטריונים דווקא את הסמכות לאשר תרגום מסמכים, ולא לגופים אחרים, לכאורה מתאימים יותר, כגון חברות תרגום, מתרגמים מקצועיים, אנשים אחרים מתחום האקדמיה, בעלי תארים שונים בבלשנות, בשפות התרגום, מורים ועוד? מדוע הוענקה הסמכות הזאת דווקא לנוטריונים, שברוב המקרים הם אנשים מבוגרים, הכשרתם המקצועית היא לא בשפות, אלא בעריכת דין, רוב ניסיונם המקצועי היה בעריכת דין, ובדרך כלל אין להם מושג בתרגום?

לדעת כותב המאמר, העוסק ומתפרנס מעבודתו כנוטריון, הגיע הזמן לשנות את הגישה לנושא התרגומים. כותב המאמר משוכנע שכל מתרגם מקצועי, בעל השכלה מתאימה בתרגום, עדיף על פני כל נוטריון, יהיה המוכשר ביותר ככל שיהיה. צעד חשוב בכיוון הזה, אכן נעשה על ידי שר המשפטים, שהתקין תקנה מפורשת בשנת 2004, העוסקת אף היא באישורי תרגום, שכותרתה " תצהיר או הצהרה אחרת של מתרגם", ולפיה יכול מתרגם היודע את השפות לבצע ולאשר את נכונות התרגום, ולתת הצהרה על כך בפני הנוטריון. מסמך כזה יוכל לקבל אפוסטיל של משרד המשפטים, והוא מקובל כמעט בכל העולם כתרגום מספיק לכל מטרה. גם בישראל יתקבל מסמך כזה, ברוב הרשויות הרשמיות, אך למעט גופים כגון, רשם המקרקעין, הרשם לענייני ירושה, ולאחרונה גם משרד הרישוי.

כותב המאמר סבור שיש לתת גם לתרגום כזה את אותו תוקף ראיתי הניתן לאישור נכונות תרגום על ידי נוטריון היודע את השפות.

לעניות דעתו של כותב המאמר, הסיבה היחידה שטרם שונתה הגישה ברוח הדברים המוצע במאמר זה, היא סרבול המערכת העוסקת בשינויי חקיקה, וכן אינטרסים כלכליים של גופים שיש להם עניין בהשארת המצב כפי שהוא.

התקופה בה אנו חיים כיום, איננה דומה לשום תקופה שקדמה לעידן האינטרנט. כל תרגום ניתן לבדיקה באינטרנט, במילונים שונים המצויים באינטרנט בשפע ובחינם, ולמעשה, צריך להעניק את הסמכות לאשר תרגומים לאינטרנט. ברור שמצב כזה איננו ניתן ( עדיין ) ליישום, אבל הכוונה היא לומר, שהגיע הזמן לשנות את החוק המגוחך בעניין זה. אין שום קדושה בנוטריון דווקא, לעניין אישור נכונות התרגום.