עו"ד דנה תדמור- מה דינו של שליח שנשלח ע"י משלחו לקנות סחורה, ושהחליט לבסוף לקנות את אותה לעצמו?

יש המפרשים את השליחויות כאפשרות שהחוק מעניק לאדם לייפות את כוחו לזולתו, כדי שיפעל הלה בשמו ובמקומו, ויש המפרשים אותה כאפשרות שהחוק מעניק לאדם לייצג את חברו, השאלה האם יכול שליח לקנות לעצמו? קשורה לעניין נאמנות השליח, ולא לעניין מהות השליחות, שיטה זו הוזכרה גם אצל הראשונים ותואמת את גישת חוק השליחות במ"י, תחת ס' "נאמנות וחובות השולח".

עו"ד דנה תדמור טוענת כי בהלכת המכירה פרק ז' י' של הרמב"ם אנו רואים את הכלל המרכזי והלא מסויג אשר עונה לנו על השאלה, מה דינו של שליח שנשלח ע"י משלחו לקנות סחורה, ושהחליט לבסוף לקנות את אותה לעצמו? הרמב"ם עונה לנו כי אדם זה ייחשב כרמאי כי חובה על השליח להעדיף את עניינו של שולחו על פני עניינו שלו (לכך התייחס טל בפס"ד קליין), נראה כי הלכה זו של הרמב"ם, המבוססת על מקור מהברייתא הירושלמי ב"ה פ"ה מ"ג, מבטאת בעליל ובצורה חדה את "תורת הזיהוי" לפיה השליח הוא ידו הארוכה של השולח, ולכן חייב לייצג את אינטרס השולח ללא שיקול דעת אישי, בשו”ע חו”מ קפג א הכותב עושה הבדלה בין שליח שקנה את החפץ לעצמו בכספו, ואז יכול המשלח רק לכעוס עליו "אין לו עליו אלא תרעומת", לבין שליח שקנה את החפץ לעצמו בכספו של המשלח, ואז עליו לקחת בכח את החפץ מהשליח ו"בעל כורחו", מהסיבה שכספו של אדם הוא קניינו.

הרמב"ם במכירה פרק ז' יא' סייג את דבריו שנאמרו בהלכה יב' באומרו כי במקרה בו המוכר מוכן למכור את החפץ לשליח רק בגלל אהבתו אליו והכבוד אותו הוא רוכש לו, ובנוסף הוא לא מוכן למכור את החפץ למשלח, יכול השליח לקנות את החפץ ולא יחשב כרמאי.

בנוסף נאמר ברמב"ם מכירה פרק ז יב ששליח שקיבל כסף על מנת לקניות סחורה עבור משלחו, ולבסוף החליט לקנות לעצמו בכסף שקיבל את הסחורה, תוך ראית הכסף כמלווה, ולא להעבירה לשולחו, חייב להחזיר את הסחורה למשלח כי היא שייכת לו בלעדית. הלכה זו גם נדונה ע"י אליעזר משסלוניקי בשמחת יאורה סה, ושם הוא טען שהדבר שנוי במחלוקת בין הרמב"ם לחלק ממוריו.

הנימוק ליצירת ההלכות הללו הוא משפטי-חוזי, אף על פי שטיבה של השליחות מייחד אותה משאר ההתחייבויות וההסכמים בדיני ממונות, אין היא אלא התחייבות והסכם ולכן כל דיניהם חלים גם עליה. הסבה להוראה,